חודש אחרון ללימודים, אם תשאלו כל מורה וגננת הן תגדנה לכם שזו התקופה הכי מאתגרת בשנה – מרגישים בחופש אבל עדיין במסגרת, איך מתמודדים? מנסים לשמור על השגרה… אבל גם לגוון בזמן שנשאר (ולא רק בשביל התלמידים אלא גם בשביל המורה).
צלצול, נכנסתי לכיתה, בוקר טוב ילדים והתכנסות למפגש בוקר אחרי שירה סוערת של "יש לי ארץ טרופית יפה" (אהוד מנור ויהודית רביץ אהובים עלינו במיוחד).
פותחים בשיחת בוקר, אלון: ליאת, רק שלושה ילדים אמרו לי להתחדש על התספורת.
אני: בוא תנסה להגיד את זה אחרת, מה כן קרה?
אלון: שלושה ילדים אמרו לי להתחדש על התספורת.
ליאת: נפלא! וגם אני אמרתי לך כך שארבעה אנשים שמו לב שהסתפרת, ואיך זה הרגיש לך?
אלון: טוב, נחמד. אפילו אמרו לי שזה יפה. (אני מסמנת לעצמי "וי גדול" על הסתכלות חיובית – יש!).
עוברים על לוח סדר יום ומתחילים בשיעור חשבון. אני יושבת לעזור לאחד הילדים, מגלה שרב הילדים פונים לחברים לעזרה ולא זקוקים לעזרתי (מסמנת "וי גדול" על שיתוף פעולה ועזרה – יש!). בהפסקה מסתבר שפיצולי הכיתה מבוטלים (כל הכיתה לומדת יחד), אני עושה שינוי מהיר בתכנון היום, אומרת לילדים שאני נותנת להם משימה עצמאית לחלוטין ומחזקת שאני בטוחה שהם יכולים לעבוד לבד. שקט בכיתה, אני עוברת ביניהם ומגלה שהם קוראים, מסמנים וכותבים – כשמעודדים ומחזקים זה עובד – הם מסוגלים לבד (גם בבית, כשמעבירים להם את האחריות עם עידוד וחיזוק חיובי השמיים הם הגבול).
12:00 – "הכבש השישה-עשר" – הספר הראשון שנעסוק בו ב'שבוע הספר', יהונתן גפן, שיחות על חלומות וקדישמן שמצייר כבשים.
ונתן מרים את היד ושואל – "אפשר להביא ספרים של יהונתן גפן"? אני מסמנת לעצמי "וי גדול" על 'לקיחת יוזמה' ואומרת: "בוודאי, יוזמה מבורכת, נשמח לספרים שכתב יהונתן גפן". (מסתבר שכשיש שולחן נושא באופן קבוע בכיתה הילדים יוזמים אותו לבד).
הילדים מתחילים להתפזר לפינות עבודה, המרכזית שבהם היא ציור בגואש של כבשים בהשראת מנשה קדישמן ז"ל.
מים נשפכים על הרצפה – הילדים מסתכלים עלי, אני לא אומרת דבר, הם הולכים ומביאים מגבונים, נייר טואלט, מנקים, מציירים, בדרך גם הג'ינס שלי זוכה למנת גואש. אני מביאה נייר לנקות ובדרך רואה איך בשתי הכיתות לידי שקט – ילדים עובדים בחוברות ורק אצלי בכיתה גואש, פלסטלינה, ילדים מקריאים אחד לשני ספרים, משחקי קופסא ונייר מתעופפף באוויר ואני חושבת לעצמי: "איך אני תמיד מוצאת את עצמי במרכז הבלאגן"? ומצד שני: ילדים מאושרים, מחייכים והרבה צבעים בכל מקום אז מה עדיף? כנראה שילוב של השניים…
השנה אוטוטו נגמרת, מתחילים לקטוף את הפירות.
חשוב לשמור על השגרה אבל להמשיך לשמור על גיוון והכי חשוב, להאמין בילדים ולחזק אותם שיאמינו בעצמם.
שבוע מצוין!
ליאת
ש.ב
לאירוע של המורה בפיג'מה כבר נרשמתם? אם לא, זה הזמן להכנס לדף האירוע ולאשר הגעה!
אז ככה, הגיע הזמן שאגיב כדי לתאר את הצד השני של המטבע….
אמא של אורי – אמא מאושרת שיש לו מחנכת, ודמות שאליה הבן הרך שלי יכול לשאת עיניים, ועוד יותר מזה, כזה שמאוהב…. ה"בלאגן" שאת קוראת לו הוא אחד מהסממנים הכי מובהקים לבמה שאת נותנת לכל ילד להביע את עצמו.
אורי הגיע הביתה היום, מלא בחוויות על הזמן הגמיש שהיה בכיתה – סיפר בהתרגשות על הכבשים שכולם ציירו, ועל המכונות שהוא בנה מפלסטלינה…מה לזה ולכבשים אלוהים יודע – אבל החשוב מכל, הרצון שלו להאריך את השנה, אפילו שאנחנו באוירת "סוף עונה". אורי כבר שואל – אז מה, הקייטנה של משרד החינוך תהיה עם ליאת? כמה שנים אנחנו עוד נלמד איתה? אמא, אני באמת אוהב אותה. אמא תוכלי לומר לה שאני רוצה שהיא תלמד אותי עד שאהיה גדול?
אז אין באמת מקום לתהייה למה בכיתה שלנו יש פרץ של אנרגיות נהדרות – הילדים שלנו הם כחומר ביד היוצר ולשימחתי בתור מורה מחנכת של בני, השכלת והיטבת להוביל את ילדי הגן הללו, לבוגרי כיתה א' כאלה שלא איבדו את הקסם הילדותי ונטמעו בשיגרה הכל כך מאבנת של בית הספר, אלא לילדים מלאי דמיון, נהדרים כמו שאנו המבוגרים רוצים להיות, אולם עם היכולת לקחת אחריות על מי שם ועל מעשיהם.
התברכת ליאת!
למען האמת – אנחנו ההורים התברכנו!
מיכל – אמא של אורי
תודה, את מרגשת עד דמעות!
איזה כיף !!!!!
כל ילד היה חולם על פעילויות כאלה!!!
וכל וי שסימנת הוא ערך עצום שנרכש!!!
כל הכבוד!!!!!!
תשמרי על מוטיבציה ותמשיכי לחנך כמו שאת מחנכת בדרכך הניפלאה!!!
אורנה
[…] בצורה חיובית וללמוד מהם. דוגמה מצוינת לכך היא הפוסט סוף עונת התפוזים כאשר אני זוכרת שהיה לי יום קשה בעבודה, הייתי מתוסכלת […]