מעשה בג'לי לכבוד השנה החדשה

שנת הלימודים נפתחת תמיד בחגיגיות שכזו – עם חגי תשרי.
השבוע וגם בשבוע שעבר עסקנו ב"ראש השנה", נושא ששילבתי אותו בכל מקצועות הלימוד. גיליתי שהסוד ללמידה משמעותית הוא שילוב בין כל עולמות התוכן והיצירה וזה, האתגר שלי השנה.
לפני שנתיים הכנתי עם הכיתה שלי לכבוד ראש השנה רימונג'לו. אז, הגיעה מיכל אמא של אלה לכיתה בליווי שתי אמהות נוספות, ויחד עם הילדים הכינו רימונג'לו לתפארת. השנה, החלטתי לשחזר את ההצלחה ולהכין עם הילדים רימונג'לו. אמא של נדב התנדבה בשמחה להביא את כל המצרכים וכך מצאתי את עצמי ביום חמישי בבוקר, בכיתה עמוסה ברימונים שהביאו 38 ילדים נרגשים ונלהבים.
לשמחתי, איבי (שהיא מורת רוחב והחצי השני שלי בכיתה) נרתמה בשמחה לביצוע המשימה.

הבנתי שכדי שהכל ילך כשורה אני צריכה "לשחרר" ולהעביר את האחריות לילדים, וכך היה.
פתחתי בהסבר כללי והצגת המתכון על הלוח. הסברתי להם שכדי שנצליח להכין את הרימונג'לו באווירה נעימה, הם יצטרכו להיות מאוד קשובים וכמובן לשתף פעולה.
יצאנו לדרך.
הילדים פרסו מפות על השולחנות, הקשיבו להוראות והתחילו במלאכת פריטת הרימונים בהתלהבות רבה.

הם הגישו אחד לשני רימונים, מיץ השפריץ לכל עבר… מדהים איזה אושר גדול הפיח בהם השפריץ של המיץ, והתחרות – מי יותר מלוכלך. הכנו את הג'לטין, הילדים בתורות ובסבלנות מפתיעה השתמשו במכתש ובעלי על מנת להפיק מיץ מהרימונים, ומצאו דרכים יצירתיות להפיקו בזמן שחיכו בתור…

כיתה של 38 ילדים, כולם עסוקים, מוותרים, מצליחים להסתדר מבלי שאצטרך להתערב. ומבחינתי, תחושת שחרור שאני לא צריכה "להחזיק" את ההתנהלות אלא מצליחה גם אני להנות מהבלאגן.
כשהנוזל היה מוכן – הג'לטין, מי הסוכר ומיץ הרימונים אוחדו לידי נוזל אחיד (והכיתה כבר הייתה דביקה ומלאה גרגירי רימון) הגיע הזמן למלא את הכוסיות בג'לי. הילדים הנלהבים התחילו למלא את הכוסיות ותוך רגע מצאתי את הסנדלים והרגליים שלי מכוסות בנוזל הדביק שנשפך. הילדים במבט של הלם הסתכלו, חיכו לתגובה שלי ואני אחרי רגע של התאוששות, חלצתי בנונשלנטיות את הסנדלים ואמרתי: "לא נורא, קורה, תמלאו את הכוסות מחדש". הילדים נשמו לרווחה, ואיבי שהשתלטה על העניינים החלה למלא עם הילדים את הכוסות בג'לי.
השעה הייתה 9:10, ואז הבנו שהכיתה מעולם לא הייתה כל כך מלוכלכת ודביקה.
תוך 5 דקות הילדים ניקו את השולחנות, הרימו כסאות ויצאו לקרוא לזהבה שתבוא עם סמרטוט לעזור לנו לנקות את הכיתה. חלק מהילדים הצטיידו במטאטא ויעה, חלקם אספו גרגרי רימון מהרצפה,  חלקם חיפשו מה לעשות עם עצמם בזמן שזהבה המדהימה קינחה בספונג'ה מהירה.
מורה שעברה במסדרון שאלה אותי: "אחרי כל הבלאגן, תעשי את זה שוב בשנה הבאה?" ואני, יחפה ודביקה עניתי "ברור", רק בלי הג'לי על הסנדלים".

לפני הפעילות חששתי, אני מודה. חששתי שילדים לא יהיו קשובים, שיהיה לי קשה להשתלט על ההתרחשות ושהרעש יעלה על גדותיו.
לשמחתי, טעיתי. ברגע שתאמנו ציפיות, כל אחד ידע מה הוא עושה ואני קיבלתי החלטה להיות שלווה ורגועה, הפעילות הצליחה.
הבנתי שאני צריכה לסמוך תמיד – על עצמי, על הילדים ועל כך שלא משנה מה, גם כשאני מלאה בנוזל דביק, אני יכולה לחייך ולמצוא את הצד החיובי בעניין – סופסוף אני יחפה בכיתה 🙂

בברכת שנה טובה, מתוקה ומרגשת

ליאת

ש.ב

---

אלו מחשבות העלה בכם הכתוב? מה לקחתם? אשמח לשמוע!