הפוסט הזה מתבשל אצלי כבר שבועיים, פחות או יותר מאז התחילה שנת הלימודים. לקח לו קצת זמן להיכתב היות והתקשתי לנסח את התחושות שלי במילים. אבל, לאחר מחשבה מעמיקה ומספר חוויות שהצלחתי לעצב מחדש אני מרגישה מוכנה לשתף אתכם.
אז בהתחלה התלבטתי – אם הילדים מגיבים בחוסר חשק למשימה או לפעילות מסוימת, האם עלי לשנות אותה? מהר מאוד הגעתי למסקנה שלא. אני משקיעה מחשבה מעמיקה בתכנים ובמטלות שאני מכינה עבור תלמידיי וגם אם הן לא נראות להם, אני יודעת מה הערך המוסף שהם ישיגו בביצוען. אז איפה כן צריך לשנות? בגישה. הדרך שבה אני מציגה להם משימה היא זו היוצרת את הגישה שלהם אליה.
כך למשל, בשבוע שעבר כשנתתי לילדים משימה בגימטריה הם התחילו להשמיע את קריאת ה"לא…", אגב, שמתם לב שזה מדבק?
בכל אופן, החלטתי להניח את המשימה בצד ולעבור למשהו אחר. אחרי חצי שעה בערך החלטתי לחזור למשימה אבל בגישה אחרת.
ספרתי לילדים בהתלהבות שהם הולכים להיות חוקרי גימטריה, שהמשימה שאני נותנת להם מאתגרת, דורשת ריכוז ומי שיעבוד בעבודת צוות יוכל להצליח בה ביתר בקלות ובהנאה. הגשתי להם את הדפים והם התחילו. עברתי ביניהם, התבוננתי, הקשבתי, ראיתי איך הם עובדים בצוות, ושמעתי מדוע יש כאלה שהעדיפו לעבוד לבד, בעיקר חוויתי את חדוות הלמידה דרכם.
בסיום השיעור שיקפתי להם את התהליך שעברו – מקריאות של חוסר רצון להתלהבות גדולה בביצוע המשימה ולתחושה הטובה של ההצלחה.
נכון, לא על כל המשימות אני יכולה להלהיב אותם אבל כן, כגישה גם להוראה וגם לחיים – כשניגשים למשימה / מטלה קשה או סיזיפית ככל שתהיה, צריך לבוא בגישה חיובית. לספק לעצמנו ולאחרים סיבות להתלהב, לקבל מוטיבציה כי הרי יש דברים שאנחנו צריכים לעשות גם אם אין לנו חשק או כוח. וכן, לפעמים נעשה אותן כך – בחוסר חשק.
במערכת החינוך הלמידה אמורה להגיע לתפיסתי, מתוך הנעה והנאה, ולעיתים קרובות ההנעה וההנאה מוטלת עלינו המורים. אז כשתלמידים "מתבאסים" ממשימה מסוימת, אנחנו לא צריכים לכעוס עליהם או להיות מתוסכלים, אנחנו צריכים לאמץ את התחושות שלהם בשתי ידיים ולהבין איך אנחנו יכולים לשפר אותן – עבורם ועבורנו.
ש.ב
מזמינה אתכם לקרוא את הספר הבא, מספק חומר למחשבה והשראה גדולה. בעיניי, חובה לכל מורה 🙂
תודה