אם הייתם עוברים ליד הכיתה שלי בשבוע שעבר הייתם שומעים מדי בוקר קול של ילדים צעירים שרים בקולי קולות את ה"תקווה" כולל אילתורים מיוחדים. בטח הייתם שואלים את עצמכם "המורה הזאת השתגעה?" מה פתאום הם שרים את ה"תקווה" בשמונה בבוקר ועוד בכזאת התלהבות ושמחה?. מאחר ובשבועות האחרונים ציינו שני ימי זיכרון, אחריהם את יום העצמאות והילדים טרם ידעו את מילות ה"תקווה" ובטח של הבינו את משמעותן, למדנו על ההמנון, הדגל וסמל המדינה, על הרצל ובן גוריון ושירים שפחות שומעים היום ברדיו…
כנראה שכל מורה בוחרת לעסוק בנושא אחר ביום העצמאות, באופן אישי אני רואה בזה הזדמנות לחבר בין הסבים והסבתות לקהילת הילדים בכיתה שלנו. כבר ארבע שנים שאני מארחת ב'יום ההולדת למדינה' סבא או סבתא של אחד הילדים שמגיעים לספר לנו על ילדותם. בשיחה של ארבעים וחמש דקות עם סבא/סבתא הילדים לומדים על כבוד למבוגר, מתאמנים בהקשבה, מקבלים פרספקטיבה נוספת לחיים, לומדים על העבר ומגלים שהרבה דברים השתנו אבל יש גם כמה דברים שנשארו בדיוק אותו הדבר…
לפני חמש שנים, הייתה זו עדנה, המתנדבת בכיתתי, שסיפרה לילדים על ילדותה לפני קום המדינה ולאחריה. במהלך סיפורה, התפרץ גיא המתוק לדבריה ושאל "את היית ביציאת מצרים?" הילדים פרצו בצחוק וכמובן שגם עדנה. שאלתו הבהירה לי עד כמה לילדים בגיל הזה קשה לתפוס את מושג הזמן, איזה 'סלט' יש להם בראש באשר לחגים ולמועדים וכמה חשוב לאפשר להם לשאול…
כשמוטקה, סבא של גיא הגיע לכיתה הוא סיפר לנו כיצד עלה לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה, על מסעו לארץ ותרומתו להקמת המדינה. הילדים זכו להכיר אדם מעורר השראה ששרד את השואה וזכה להקים משפחה כאן, בארץ ישראל.
מברוריה, סבתא של עומר, למדנו על המשחקים ששיחקה בילדותה במושב. הילדים הופתעו לגלות שסבתא ברוריה שיחה מחבואים, קפיצה בחבל, שלוש מקלות וגוגואים… הם חשבו שהם המציאו את הגלגל…
השנה, מאחר והסבים והסבתות בכיתה שלי "צעירים" (רובם נולדו סמוך לקום המדינה) הצלחתי לשכנע את סבתי להגיע לכיתה לספר על ילדותה- היא נולדה ב"פלשתינה" בשנת 1930 והייתה לוחמת בפלמ"ח עם קום המדינה.
כמה שינויים חלו מאז שהסבים והסבתות שלנו נולדו…? האם הערכים שהם גדלו עליהם והתחנכו לאורם הם אותם הערכים שאנו מחנכים את ילדינו היום? אני רוצה להאמין שכן, אבל יודעת שהרבה מאוד השתנה מאז ועד היום, ויש לנו לאן לשאוף…
יום העצמאות הוא הזדמנות לשמוע את סיפור חייהם של האנשים האהובים לנו ביותר – סבא/ סבתא. לא צריך לחכות ליום מיוחד בשנה בשביל אירוע כזה, אך לצערי, רובנו מפספסים אותו ומתחרטים בדיעבד…
בקשו מהוריכם לספר לילדיכם (הנכדים שלהם) את סיפור חייהם, ספרו אתם לילדים שלכם על ילדותכם, כמה אפשר ללמוד מהעבר, כמה חשוב שנכיר ונלמד מאין באנו ואז נדע לאן אנחנו רוצים ללכת…
רעיון מקסים. רוב הזמן אנחנו חיים את ההווה, אבל באמת כל הזדמנות לשבת ולשאול, ולשמוע את סיפורי המבוגרים מאיתנו היא הזדמנות טובה. נשמע שהילדים התעניינו בסיפורים! זה ממש נהדר
תודה תמר היקרה. יש לי תחושה שבנותייך מכירות כבר לא מעט סיפורים אודות הסבים והסבתות שלהן ואולי אפילו על הסבתא הרבתא… 🙂
מקסים ליאת! עומר מאוד מאוד אוהב לשמוע סיפורים על הילדות שלי ועל הילדות של אמא שלי. ואני נהנית לשמוע סיפורים שאמא שלי סיפרה לי כשאני הייתי ילדה – שוב יחד עם בני. רעיון מקסים להביא את סבתך לכיתה.
ידעתי שהסיפורים אצלכם בטוח עוברים מדור לדור! 🙂 זאת בהחלט זכות גדולה.