אחד הדברים הראשונים, הזכורים לי מבית הספר היסודי, זה המחנכת שלי בכיתה א' צועקת עלינו, לא צועקת אלא צורחת.
כילדה בכיתה א' פחדתי מהמחנכת שלי, לא אהבתי אותה ושמחתי כשהיא יצאה לחופשת לידה והביאו מורה אחרת במקומה. המורה המחליפה הייתה בדיוק ההפך – רגועה, שלווה, מחבקת, מכילה, כזאת שציפיתי לפגוש בכל בוקר ובבית ציירתי לה ציורים והכנתי לה מתנות. אולי בגלל זה וכנראה בגלל עוד כמה תובנות שלי במהלך החיים, הבטחתי לעצמי, כשבחרתי להיות מורה שלא אצעק על התלמידים שלי.
אבל… כהחלטה זה באמת יפה לעומת זאת בפרקטיקה זה אתגר לא קטן. בכל זאת כיתה א' / ב', כיתה שיש בה 34-38 תלמידים, ובהתחלה, כשאת מורה לא מנוסה, את מוציאה "שפנים מהכובע" והכל כדי שבכיתה תשרור אווירה נעימה והילדים, לא יחוו את אותה חוויה קשה שאת חוויתי בתור תלמידה של "המחנכת הצעקנית". אני חייבת להודות שאחרי חמש שנים כמחנכת, אני מרגישה שהצלחתי. אני לא מרימה את הקול. כשאני רוצה שיהיה שקט בכיתה אני מסמנת לילדים את הסימן המוסכם שלנו, או שרה להם את "שיר השקט", כשאני רוצה שהם יגיעו למפגש אני מכריזה "כולם להתחיל להתארגן ולבוא למפגש" וניגשת באופן אישי לאלה שלוקח להם קצת יותר זמן… אני מאמנת את "שריר הסבלנות" שלי, לומדת לנשום ולבקש שוב ושוב בשקט מאותו תלמיד ש"יפסיק….". אני כל הזמן עובדת על עצמי להיות סבלנית ומדי פעם אפילו מתרגלת יחד עם התרגילים שלי "דקת מדיטציה" כדי שכולנו נחזור רגע לאיזון.
לא תמיד זה מצליח לי…. ולפני שבוע, זה לא הצליח. התלמיד הזה, שאני מעירה לו שוב ושוב על אותו עניין התנהגותי וכבר "מיליון" פעם ביקשתי, הפצרתי, הסברתי, חזרתי שוב על אותה בקשה עד שברגע מסוים כבר יצאתי משלוותי ואז, צעקתי עליו…
צעקתי עליו ונבהלתי מהצעקה של עצמי! ראיתי גם את הבהלה שלו, הוא לא ידע איך להגיב ואני, אחרי הנאום הכועס שלי הסתובבתי והמשכתי לעזור לתלמידים אחרים בכיתה. לקח לי כמה דקות להירגע, במהלכן כל מה שעבר לי בראש זה תחושת אכזבה וכעס על עצמי! כעסתי על עצמי כי הרגשתי שלא הצלחתי לשלוט בתחושת התסכול, שהביאה אותי לצעוק עליו. כעסתי עליו שהוא לא מפנים את אותו הדבר שאני אומרת לו שוב ושוב ובעיקר, כעסתי על עצמי כי הרגשתי שהבהלתי אותו וידעתי, שזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה. הצעקה לא מועילה, היא בדרך ככל עושה בדיוק ההפך.
אחרי כמה דקות ניגשתי אליו, התכופפתי לגובה שלו ואמרתי "אני ממש מצטערת שצעקתי עליך, ראיתי שממש נבהלת והאמת, גם אני נבהלתי מעצמי. לא הייתי צריכה לצעוק עליך אבל כל כך כעסתי על מה שעשית ולא הספקתי לקחת נשימה כדי להירגע, כמו שאני מלמדת אתכם לעשות. לפעמים גם אני טועה אז רציתי להגיד לך שאני מתנצלת". הוא הסתכל עלי והנהן, שאלתי אם אני יכולה לתת לו חיבוק והוא אמר שכן. חיבקתי אותו וקיוויתי שהחיבוק הזה יעזור לו וגם לי, להמשיך הלאה ביום שלנו כרגיל.
האמת, המשכתי לסחוב את תחושת האכזבה העצמית כמה ימים. היה לי קשה להשתחרר מזה שצעקתי. נכון, כולנו בני אדם וכולנו טועים וגם אני… חייבת להודות, האתגר לשמור על סבלנות בכיתה, איפוק ושלווה הוא אתגר יומיומי אבל היה לי קשה להשתחרר מהתחושה שליוותה אותי. חשבתי על זה שהדבר הכי חשוב שעשיתי בסיטואציה היה להתנצל בפני אותו תלמיד, להודות שטעיתי, שבלהט הרגע הגבתי בצורה שלא הייתה ראויה בעיניי וידעתי לבוא ולהגיד לו "אני, המורה שלך, כן, גם אני טועה לפעמים". חשבתי על זה שכל כך חשוב שאנו המבוגרים, נדע לשתף את הילדים / התלמידים שלנו בשגיאות שאנחנו עושים, במקומות שבהם אנחנו מרגישים חסרי שביעות רצון מעצמנו, שנדע להתנצל בפניהם כשאנחנו מרגישים שטעינו וכך גם הם ילמדו לעשות זאת בעצמם.
האם אתם מתנצלים בפני בני הזוג שלכם / ילדיכם כשאתם מרגישים שפעלתם בצורה שאתם מתחרטים עליה? האם כשהתקשרתם למורה ודיברתם בטונים קצת גבוהים מדי כי כעסתם על משהו שהתרחש בכיתה, מצאתם לנכון להתקשר אחר כך ולהתנצל?
כולנו בני אדם וכולנו עושים טעויות… הלמידה הכי חשובה היא זאת שמתרחשת אחרי שהבנו שטעינו!
מקסים
ליאת את משהו מיוחד. כל כך הזדהתי עם התחושות שתיארת כש״ברחה לך צעקה״. לצערי גם בבית זה קורה לי, ולא מעט. ואז המחשבות ורגשות האשמה מתחילים לרוץ בראש… אבל כמו שאת אומרת העיקר זה לדעת להסתכל אחורה ולהתנצל כשצריך. גם הבננות שלי יודעות שאני בסך הכל בנאדם, וגם אמא טועה.
גלית, זה כל כך חשוב שהבנות שלך יודעות שגם אמא טועה, לצערי זה לא מובן מאליו בכל הבתים.
ליאת את כל כך מקסימה ומרגשת אני עם דמעות בעיניים כי כל כך מזדהה עם מה שכתבת. כשהפכתי לאמא בפעם הראשונה הבטחתי לעצמי את אותה הבטחה שאני לעולם לא אצעק על ילדיי אך בפועל זה אתגר יומיומי ולצערי לפעמים בורחות להן צעקות. כמו שאת כותבת החוכמה היא להודות בטעות , להתנצל ולהראות להם שגם אנחנו בני אדם שטועים לפעמים ואני חושבת שזה נותן לילדינו כלי חשוב לחיים- שמותר לטעות ושאף אחד אינו מושלם.
נועם יקרה, תודה על השיתוף.מההיכרות איתך קצת קשה לי לדמיין אותך מתרגזת אבל אני בטוחה
שכשזה קורה את יודעת להגיב בחוכמה וברגישות, גם כשהתגובה כפי שכתבת לא הולמת בעייניך.
וואו!
כל הכבוד. לדעת לבקש סליחה ולהצטער על מה שקרה, לא הרבה יודעים לבקש ולעשות זאת.
הלוואי שגם מבוגרים וילדים ידעו יותר להודות בטעותם.
שלום ליאת,
האם הצעקה עזרה?
שלום יעל,
שאלתך מאוד חשובה. לאותו שבריר שנייה הצעקה עזרה אבל לטווח הארוך אין תועלת בצעקה.
אני חושבת שכשאנשים צועקים, גם אני, זה לא ממקום של בחירה, זה ממקום של תסכול או סערת רגשות, חוסר יכולת
באותו הרגע לעצור ולחשוב. אז באופן כללי לצעוק לא עוזר אבל לאותו שבריר שנייה, גם זאת דרך תגובה,
לא בהכרח ראויה אבל היא חלק מהיותנו בני אדם.
ליאת,
קראתי מספר פעמים את מה שכתבת. גם אני עובד עם ילדים ולאורך היום חווה רגעים של התמודדות עם ילדים שבהתנהגות שלהם מציכים לי אתגר כיצד עלי לנהוג. אין לי ספק שאאמץ את הדרך בה נהגת לאחר שאיבדת את שלוותך. הדרך בה את פועלת והדרך שבה את בוחנת בדיעבד את פעולותיך מהווה השראה עבורי ואני נתרם בכל פעם שאני קורא את הבלוג שלך.
המשיכי להוות מקור השראה לי ולעוד אנשי חינוך.
יישר כח ובהצלחה
תודה הראל, אין ספק שהעבודה עם ילדים מאתגרת אותנו לבחון יום יום את עצמנו, למתוח עוד קצת את גבולות היכולת שלנו,
לשאול את עצמנו שאלות ולחשוב מה היינו רוצים לשמר ומה לשנות.
מודה לך על התגובה והמילים החמות.
חג שמח,
ליאת
ליאת, את מקסימה ♥
תודה על ההשראה שאת ✨
תודה חנה יקרה.
כל כך אנושי, קשה לי להאמין שזה קרה לך רק פעם אחת, את נשמעת לי קדושה! מקסים ונהדר שהתנצלת, לימדת אותו דבר חשוב. חייבת להגיד שאני זוכרת בחיבה גם מורות שלי שצעקו מדי פעם ועדיין היו מצויינות ואהובות. שלא לדבר על צעקות מאמא ואבא… יש הבדל גדול בין לצעוק לבין להשפיל. אני חושבת שהשפלה והעלבה לא שוכחים, צעקות וגערות – אולי זוכרים אבל הזיכרון לא צורב. בעיני לפחות.
את ממש צודקת, תודה על ההארה החשובה.
ליאת
בחרת הפעם להעלות נושא שרבים מאנשי החינוך חווים אותו ומגיבים בדרכים שונות, וכן – לעתים לא "חינוכיות" או ראויות,
מורידה בפניך את הכובע על הכנות, ההתבוננות העצמית והחשיבה איך לשפר בפעם הבאה.
אני חושבת שזו הגדולה האמיתית – לבדוק, כל פעם מחדש, איך להשתפר, מה לשנות, מה "עובד" ומה לא