כסטודנטית צעירה ללימודי הוראה, עסקתי כל הזמן בשאלה "איזו מורה אני רוצה להיות?" מהם הערכים שחשובים לי? אילו גבולות חשוב לי להציב כבר בהתחלה? מה חשוב לי יותר – עניינים חברתיים או נושאים לימודיים? (ברור שעניינים חברתיים…), מהם הקווים האדומים שלי? היכן אני מוכנה לוותר ולעגל פינות והיכן לא ועוד ועוד…
ואז, ביום בהיר אחד נכנסתי לכיתה והחלומות שלי פגשו את המציאות…
המורה שרציתי להיות נבנתה אט אט בתוכי, עם המון סבלנות, משתנה כל פעם בהתאם לכיתה אותה פגשתי, לילדים שנכנסו לי ללב ולהורים שהיוו חלק מקהילת הכיתה שלי. הבנתי שאני בלמידה מתמדת – לא מספיק שיהיו לי בראש ובלב ערכים שחשובים לי, קווים אדומים או גבולות ברורים כי כל מפגש עם ילד, גורם לי להיות קצת אחרת. יש ילד שאני צריכה קצת לוותר לו, יש ילד שזקוק לגבול ברור ויש אותי שבתוך כל הרצון להיות מודל לחיקוי ואוזן קשבת, גם צריכה לפעמים קצת מנוחה.
אז מה הקשר לכל זה ולהורות?
לפני חצי שנה זכיתי בתואר הנכסף "אמא"! יחד עם כל האושר הגדול ואינספור המשימות שנולדו להן, ה"אמא" שחלמתי להיות פגשה את המציאות.
האמת שזה הכה בי ממש לאחרונה כשאביגיל התחילה לזחול לאחור. בכל פעם שהיא מתהפכת ומתחילה לזחול אחורנית הצעצועים מתרחקים ממנה… כתוצאה מכך היא מקטרת ובוכה ואני, שלא רוצה שהבת שלי תחווה תסכול, מקרבת אליה את הצעצועים כשבעצם היא אמורה ללמוד לזחול אליהם ולא שמישהו יקרב אותם אליה.
מיד נזכרתי בהורים שונים שאני פוגשת כמחנכת – ההורה שקובע עבור הילד שלו מפגשים אחר הצהריים כי הוא מתבייש להזמין חבר בעצמו, זה שמכניס לילקוט עבור הילדים שלו את הכריך כל בוקר, אלה שמזכירים לילד שלהם שוב ושוב שיש לו שיעורי בית או אלו שבתחילת השנה נלחמים לעבור כיתה שיש בה מורה נחמדה יותר.
ואני כמחנכת, יודעת מה הדעה שלי בעניין, יודעת מה החשיבות של עצמאות הילדים, של תחושת שוויון ערך ושצריך לאפשר לילדים להתמודד עם תסכול, לפתח עצמאות ללוות, לעודד, לנחם אבל לא לעשות עבורם. הנה אני כאמא… מתקשה לעשות זאת.
אני כותבת את הדברים הללו כי עכשיו אני מבינה, מבינה ללב ההורים שלא רוצים שהילד שלהם יחווה תסכול ומצד שני מזכירה לעצמי שהוא חייב לחוות תסכול, להיעלב, להתאמץ, לפגוש את המציאות כדי ללמוד ולהתפתח.
שבמקרה הפרטי והכל כך פשוט שלי, אביגיל צריכה להתאמץ ולזחול כדי להגיע לצעצועים, שאני צריכה לסמוך עליה שהיא תתמודד וגם אם קצת קשה ולא נוח לה, אני שם אבל לא כדי לעשות עבורה.
ההורות הישראלית החדשה זכתה לכינוי "הורות הליקופטר", אנו ההורים עם אלפי כוונות טובות נמצאים שם כל הזמן עבור ילדינו, שומרים עליהם, מונעים מהם מכשולים ומגנים עליהם מכל רע. אבל ההורות הזאת פוגעת בהם הרבה יותר מאשר מועילה להם. כדי להיות הורים טובים עלינו להיות שם בשבילם אבל לא לעשות עבורם – לתת להם להתמודד, להיכשל, להיפגע ולסמוך עליהם שגם אם הם "יתרסקו" הם יקומו וימשיכו ללכת.
חשוב לאפשר לילדים להגיע לבית הספר בלי שיעורי בית ולהתמודד עם ההשלכות, לשכוח את הכריך ולהישאר רעבים (אל תדאגו הם יסתדרו), להזמין חבר שאולי יגיד שהוא מעדיף ללכת למישהו אחר ולבכות כי הם לא קיבלו את התפקיד שהם רצו בטקס בבית הספר.
הם ישרדו, הם יתמודדו, הם יצמחו מהחוויות הקטנות להיות אנשים גדולים.
ואנו ההורים, המורים, אלה שרוצים להגן עליהם מכל משמר, מה איתנו? אנחנו נזכור שכשאנחנו מאפשרים להם להתמודד, אנחנו מעניקים להם את המתנה הגדולה מכל! את האפשרות להיות אנשים שלמים, אלו שיכולים להתמודד עם מציאות החיים המשתנה ולהיות מבוגרים שיכולים.
ליאת יקרה, תמיד אני נמצאת ״מאחורי המילים״ שלך , מזדהה..אבל מתאפקת להגיב.
הפעם החלטתי לומר לך תודה על המילים.
כמוך, גם אני מחנכת (גננת) ופתאום האמהות גרמה לדמות המחנכת שלי לשנות קצת את ההסתכלות ולהתבונן ברגישות יותר.
אין לי ספק שהחוויה הענקית הזו גורמת ללב שלנו להחסיר פעימה.
תודה על פוסט רגיש ועל בכלל.
אני חוזרת לעבודה רק בספטמבר, בטוחה שגם אני אחזור קצת אחרת… 🙂 תודה על המילים המרגשות שלך.
ליאת