בתחילת השנה לא הצלחתי להשחיל מילה בכיתה מבלי שמישהו יתחיל לדבר יחד איתי…
קצת כמו באולפן שישי, כשדני קושמרו מנסה לנהל שיחה עם פאנל האורחים שלו והם קצת מתקשים להמתין לתורם, מתפרצים אחד לדברי השני, מרימים את הקול ובעיקר… לא מקשיבים. אז ככה פחות או יותר זה נשמע ונראה בכיתה שלנו רק בהרבה יותר רועש, עם כמות גדולה יותר של ילדים ובלי יותר מדי מודעות להשלכות של הבלאגן הזה…
ניסיתי הכל… בחרנו כללי שיח יחד, דיברנו עליהם מדי בוקר, שוחחנו "איך זה מרגיש כשמישהו מדבר ואחרים לא מקשיבים", הסברנו, הזכרנו, דיברנו, הארתי, הערתי, ועדיין, המפגשים שלנו היו רחוקים מלהיות שקטים, נעימים ובעיקר רחוקים מלאפשר הקשבה אמיתית.
האמת שהייתי קצת מיואשת, לא הבנתי איך יכול להיות שכל מה שאני מנסה ועבד לי בעבר, לא עובד עם הכיתה הזאת. ואז, בביקור מהיר ב"מקס סטוק" השכונתי נתקלתי בסרגל ענק בצורת מיקרופון ומיד עלה לי הרעיון להשתמש בו כ'חפץ דיבור' בכיתה.
בלי להסס, קניתי את כל סרגלי המיקרופון שהיו בחנות ובבוקר למחרת, מצוידת ב'חפץ הדיבור' שלי אמרתי לילדים כך: "שמתם לב שלפעמים קשה לנו בכיתה להקשיב כשמישהו אחר מדבר? לא תמיד אנחנו יודעים מי קיבל רשות דיבור, לא תמיד אנחנו שומעים מה יש לו להגיד ולפעמים, אנחנו פשוט לא יכולים להתאפק וחייבים לדבר יחד איתו. אז מהיום, יש לנו סימן שיזכיר לנו מי יכול לדבר והוא "מיקרופון הדיבור"". הצגתי לילדים את המיקרופונים ונשמעו קריאות התלהבות. הסברתי להם שמהיום, כל מי שירצה לדבר (כולל המורה) יקבל את רשות הדיבור עם המיקרופון, רק למי שיש מיקרופון יכול לדבר, ממש כמו בטקס או בהצגה.
מה אני אגיד לכם? זה עבד כמו קסם! בכל מפגש יש ילד שתפקידו להחזיק את ארבעת המיקרופונים כאשר מיקרופון אחד נמצא אצלי באופן קבוע. כשאני מעניקה רשות דיבור לילד/ה שמעוניינים לדבר, הילד האחראי שמחזיק בכל המיקרופונים מעניק אחד מהם למי שקיבל רשות דיבור. במקום להעיר לילדים שמפטפטים תוך כדי אני אומרת "שימו לב, מיקרופון הדיבור עכשיו אצל הלל, מה זה אומר לנו?" והם מיד מקשיבים. לפעמים אנחנו משתמשים בו כמו בראיון כשהילדים רוצים לשאול אחד את השני שאלות ולפעמים, כשילד מציג חוויה בכיתה והידיים שלו תפוסות… יש מישהו שמחזיק את המיקרופון עבורו. כשמגיעים אורחים לכיתה כמו שיננית שבאה לדבר עם הילדים או כל אדם אחר, אנחנו עורכים לה היכרות עם המיקרופון ומסבירים מהם הכללים. כשהילדים עובדים בקבוצות, על כל שולחן מחכה "מיקרופון דיבור" שמזמין את הילדים לדבר בקול רם ולחכות לתורם.
לפעמים אנחנו שוכחים להביא מיקרופונים למפגש ומצליחים לנהל שיחה נעימה בלעדיהם, לפעמים יש רעש ואנחנו צריכים להזכיר את הכללים מחדש אבל באופן כללי 'חפץ הדיבור' שלנו, מאפשר לנו לייצר חברת ילדים יותר קשובה וללמוד מהם כללי השיח הראויים והנעימים ולתרגל אותם מדי יום.
'חפץ דיבור' יכול להיות כל חפץ שתבחרו, אפשר לבחור מגוון 'חפצי דיבור' בצורות וממרקמים שונים וכך לאפשר לכל משתתף בשיחה לבחור את החפץ אליו הוא הכי מתחבר. אני חושבת שזה כלי נהדר שאפשר להשתמש בו בבית, במקום העבודה או בכל מקום אחר שמזמין מספר משתתפים לנהל שיחה ולרכוש מיומנויות של הקשבה אמיתית.
שיהיה שבוע נפלא
ליאת
אלופה!
אם זה עובד לך אז מצוין ! אני ממש לא מסוגלת להקשיב לדיונים בטלביזיה כשכולם מדברים ביחד. כבר שכחתי איך זה היה בכיתה…
איזה כיף! התגעגעתי לקרוא את הבלוג שלך
תענוג בכל פעם מחד ש
אהבתי את הרעיון!
אבל בתור מורה מקצועית קשה לי לראות איך אני משלבת את זה. לכן מעניין אותי האם בשיעורים מקצועיים אצלך בכיתה הנוהל נשאר אותו דבר?
היי הלל
אני חושבת שאת יכולה לשלב את זה בקלות, זה פשוט הופך להיות חלק משגרת השיעור שלך.
בהצלחה 🙂