מאז התחילה שנת הלימודים, חמישה מתלמידיי התחילו להרכיב משקפיים. כשהם הגיעו לראשונה לכיתה עם המשקפיים החדשים ראיתי על פניהם את המבט הספק-חושש ספק- גאה … כדי להפיג חששות, החמאתי להם על האביזר החדש, שיבחתי אותם על הבחירה במסגרת שבחרו וראיתי איך המחמאות שלי סוחפות אחריהן גל של מחמאות כנות גם משאר ילדי הכיתה. מה ששכחתי הוא שמספיקה הערה אחת שלא במקום מצד אחד הילדים, כדי שהוא / היא יחליטו שהם כבר לא רוצים להרכיב את המשקפיים ויקברו אותם עמוק עמוק בילקוט…
ניסיתי לדבר אל ליבם, להסביר שכשילד אומר לנו משהו לא נעים זה לא בהכרח קשור אלינו אלא לתחושות לא נעימות שיש לו והוא פשוט מוציא את זה עלינו, ניסיתי להזכיר את היתרונות של המשקפיים ואת כל המחמאות שהם קיבלו, אבל זה לא עזר…
התלבטתי מה לעשות והודות לקבוצת הפייסבוק הנפלאה של הבלוג ורעיונות של אנשים נפלאים אחרים, החלטתי לקיים בכיתתי "מסיבת משקפיים"!
הודעתי לילדים שלכבוד חמשת הילדים בכיתתנו שהחלו להרכיב משקפיים לאחרונה ולכבוד סיום רכישת צליל החיריק (בתהליך רכישת הקריאה), נקיים בכיתה מסיבת משקפיים. למחרת,כל הילדים הגיעו עם משקפיים (מזל שזה יצא סמוך לפורים) וכל אחד סיפר על המשקפיים שבחר. גם אני כמובן הרכבתי משקפיים וסיפרתי לילדים שתמיד רציתי להרכיב משקפיים אבל לצערי עדיין אין לי סיבה.
המשכנו בקריאת הספר האהוב עלי מהילדות "משקפי הקסם של ליאור" מאת שולן מודן. הספר מזמן שיחה על המשקפיים המיוחדים של ליאור, דרכם הוא לומד להתבונן על העולם שלפעמים הוא ורוד, ולפעמים הוא שחור ומייאש. מדי יום יש ילדים שמגיעים לכיתה כשהם מרכיבים "משקפיים שחורים" בעקבות איזו חוויה לא נעימה וברגעים כאלה מאוד קשה להם להשתחרר מהכעס או העצב. הספר אפשר לנו להכניס לשפה הכיתתית שלנו את ה"משקפיים השחורים" ו"המשקפיים הורודים" ולשתף מה יאפשר לנו לעבור ביניהם… איך למצוא "קצה חוט ורוד" גם ביום שמישהו עיצבן אותנו, משהו לא מצליח לנו או פשוט התעוררנו פחות שמחים מהרגיל.
כדי להפוך את הסיפור למציאות ולחגוג את "מסיבת המשקפיים" הילדים יצרו משקפי קסם משלהם, הכינו סימניות בצורת משקפיים, הצטלמו עם משקפיים לבחירתם (המעניין הוא שהילדים שבאמת מרכיבים משקפיים ביקשו להצטלם עם המשקפיים הרגילים שלהם!). ביוזמת רוני המתוקה שלא מזמן התחילה להרכיב משקפיים, הכינו משקפיים מנייר וציירו עיניים מסוגים שונים.
הזמנתי את מנהלת בית הספר והיא שיתפה את הילדים מתי היא גילתה שהיא צריכה להרכיב משקפיים, איך היא בחרה את המשקפיים הראשונים שלה ומה הייתה תגובת הסביבה. היא סיפרה שהמשקפיים הם חלק בלתי נפרד ממנה, היא אפילו הרשתה לילדים לראות איך היא נראית ללא המשקפיים והם הסכימו פה אחד שיותר מחמיא לה להרכיב משקפיים 🙂 הילדים שאלו אותה שאלות חשובות כמו "מישהו פעם אמר לך משהו לא יפה על המשקפיים?" ו"למה המשקפיים שלך מנומרות?" ו"האם את אוהבת להרכיב משקפיים?". השיחה עימה הייתה חשובה ומעצימה וראיתי איך הילדים שמרכיבים משקפיים מרגישים קצת יותר בנוח…
סיימנו את החגיגה בהכנת כיבוד "עדשות אכילות" – כדורי שוקולד שהילדים הכינו לפי מתכון שכתבתי להם, בקיצור, הייתה מסיבה מוצלחת!
האם המסיבה עזרה? אתם בוודאי שואלים, אז התשובה היא שכן! מתוך חמישה ילדים, ארבעה חזרו להרכיב משקפיים באופן קבוע והחמישית מדי יום מתלבטת אבל לבסוף כשהיא זקוקה להן היא בוחרת להרכיב אותם.
כמה חשוב לדבר עם ילדים כל הזמן, לשתף, לשאול, להזמין אותם להכניס אותם לנעליו של האחר, לעיתים בצורה פיזית ממש ולפתח אמפתיה, סבלנות וביטחון.
"מסיבת משקפיים" היא דוגמה קטנה אבל חשובה לתשומת לב לזולת ולא רק לעצמי…
שתמיד נדע לחגוג גם את הדברים שלא תמיד ניראים לנו "מסיבתיים" במבט ראשון…
שבוע נפלא
ליאת
