השבוע חזרתי מחופשת לידה לעבודה, מרגישה שההחלטה שקיבלתי נעה בין שני קצוות – מצד אחד ההרגשה שזו ההחלטה הכי טובה שקיבלתי ומצד שני, שזאת ההחלטה הכי גרועה שקיבלתי. שלושה וחצי חודשים אחרי הלידה ואני רחוקה מלישון, רגשי האשם אוכלים אותי "איך יכול להיות שאני משאירה תינוק קטנטן בלי אמא שלו לכל כך הרבה שעות?". הנסיעות הארוכות מתישות ומתסכלות ואני מגיעה הביתה עם הלשון בחוץ… מצד שני, הייתי חייבת את זה לעצמי – לפני שנתיים הייתי בחל"ת כי אביגיל נולדה, לפני שנה עבדתי בבית הספר שהחוויה בו הייתה לא טובה עבורי, הייתי חייבת לעשות לעצמי תיקון. מעבר לזה, אני מרגישה שכדי שיהיה לי באמת טוב עם עצמי וכדי שאוכל להיות אמא טובה ובת זוג טובה יותר – הייתי חייבת לחזור לעבודה, כי העבודה, העשייה החינוכית, מגדירה אותי ומשמחת אותי.
כך קרה שהשבוע הגעתי (אחרי שעה נסיעה) לבית הספר השכונתי שפירא. פגשתי 26 זוגות עיניים צוחקות ונדהמתי לגלות איך בזמן כל כך קצר, חבורת הילדים המגוונת הזו צמחה להיות חברת ילדים נעימה, מאפשרת ובעיקר מדברת. למה הכוונה ב"מדברת"? כבר ביום הראשון שמתי לב שהילדים כל הזמן מדברים אחד עם השני – שואלים שאלות, מסבירים מה הם מרגישים, מה מפריע להם, מתעניינים, ממציאים רעיונות ומתייחסים – לאנשים סביבם, לסביבה וזה לזה. לצערי, זה ממש לא טריוויאלי ברב בתי הספר ופה, זה ממש בולט. שחר, טובי ואורטל עשו עבודה נהדרת ביצירת אקלים מיטבי ומיטיב שמאפשר לקסם הזה להתרחש. ואולי, זה הייחודיות של בית הספר שלנו, בית הספר שכונתי.
בישיבת הצוות שלנו (אנחנו ארבעה בצוות הקמה – שחר, אורטל, טובי ואני). אורטל עשתה לנו פעילות של "מד דופק" כאשר כל אחד היה צריך להגיד מ-0-10 מה מד הדופק שלו…
הדופק שלהם היה בין 7-9, שלי היה 4…
הסברתי להם שאומנם אני רק שלושה ימים בעבודה אבל באנרגיות שלי ובביקורתיות שלי כלפי עצמי, אני מתקשה לתת לעצמי "ימי חסד". פתאום זה מוזר לבוא מבחוץ, לא להיות מחנכת כיתה (אין לנו כיתה), לחפש את המקום שלי, לייצר מערכת יחסים עם הילדים כאשר בינתיים הם לא ממש "סופרים" אותי… לנסות ולהיזכר מחדש במה אני טובה, מה אני אוהבת בעבודה החינוכית ולנסות להבין מה אני אמורה לעשות פה?
המבנה הארגוני אצלנו אחר, ההוראה אצלנו אחרת, חלוקת האחריות עדיין לא ברורה, המקומות, עליהם שמים דגש, אחרים. הכל שונה מאוד לטובה אבל, כמי שרגילה להגיע ולהיות בעניינים, קשה לי שהדברים לוקחים זמן.
למזלי, הצוות הזה הוא באמת משפחה והדברים שהם אמרו לי, האמפתיה שהפגינו והשהות שלנו יחד, מאפשרת לי להיות קצת יותר באמפתיה כלפי עצמי ואולי… לתת לזמן לעשות את שלו.
אז בית הספר שלנו הוא "בית ספר שכונתי" וכחלק מהייחודיות שלו, אנו יוצאים מדי יום למרחבים בשכונה על מנת ללמוד דרך הסביבה הטבעית של הילדים. ביום רביעי כשעמדנו לצאת, הילדים עברו אחד אחד ליד יצחק השומר ונפרדו ממנו לשלום. כשחצינו את הכביש, אנשי אגף התברואה של עיריית תל אביב אספו את הגזם בשכונה. הילדים, מיד התעניינו "איך קוראים לך? ומה אתה עושה?" איציק הנחמד הסביר לנו איך הוא שולט בכף לאיסוף הגזם, מה התפקיד שלו ואיך אנחנו יכולים לשמור על השכונה שלנו, נקייה.
המשכנו בסיבוב שלנו תוך שהילדים צועקים "זה הבית שלי!" וקוראים בקול את המספרים על הבתים. שאלתי אותם אם זה לא מוזר שמספרי הבתים הם 8,10,12 ופתאום בצד השני יש 11? הם השתהו, התבלבלו והשאלה נשארה באויר… המשכנו לקרוא את המספרים על הבתים אבל עדיין לא הבנו למה הם לא מסודרים לפי הרצף שאנחנו מכירים… מעניין מתי הילדים יצליחו לפענח את החידה 🙂
מצוידים בפנקס ועפרון כתבו הילדים את סימני הסתיו שזיהו בסביבה ובשירת "אנו הולכים בדרך…" חזרנו לבית הספר.
השבוע שלי בבית הספר השכונתי שפירא הסתיים (אני עובדת רק שלושה ימים) וחזרתי נפעמת, מבולבלת ומאושרת. נפעמת מהיכולת של הילדים לתקשר זה עם זו, מהאכפתיות, ראיית האחר ומהעצמאות בה הם מתנהלים ב"זמן הנחייה" (זמן הלמידה של מיומנויות היסוד בניצוחה של טובי, עליו אספר בהמשך). מבולבלת כי אני מרגישה שאני צריכה להיזכר מחדש בחוזקות שלי, בכוחות שלי ובדברים שאני אוהבת בהוראה. מאושרת שזכיתי לקחת חלק בהקמה של בית ספר שהצוות בו מורכב מאנשים מעוררי השראה.
מעניין איך יראה השבוע הבא…
שיהיה לכם סופשבוע נפלא
שלכם, ליאת
איך? איך ייתכן שמישהו חושב שעשית טעות?
לא הילדים, לא ההורים שלהם, לא הקולגות שלך, לא אנחנו.
איזה מדהים שחזרת וכמה כיף לדעת (כתמיד) שיש (לפחות!) אחת כמוך.
שתהיה שנה טובה ליאת!
תודה יקרה ואהובה, שנה נפלאה גם לך!
ליאת יקרה,
לדעתי עשית בחירה מאתגרת ומעניינת.
עם הפנים קדימה המשך עשייה פורייה יצירתית ומשמעותית עבורך ועבור כולנו שלמדים ממך.
בהצלחה. מה שאת כותבת מאוד מעניין. הלואי בית ספר כזה אצלנו בעיר
נשמע שהולכת להיות שנה עם איזון טוב בין להיות אמא לבין להיות מורה, אישה, ליאת 🙂 בית הספר נשמע מבטיח כל כך ומלא מחשבה.