"גברת קורונה", נמאסת גם עלי!

אולי זה רק אצלי אבל כשאני נכנסת לרשתות החברתיות, יש לי תחושה שכולם "מחזיקים" את "זמן קורונה" בצורה די מוצלחת, מפעילים את הילדים, מבשלים, משחקים ונהנים. איך לומר? אצלי זה לא בדיוק ככה… מהסיבה הזאת בדיוק, החלטתי לכתוב, אולי תזדהו גם אתם.

בעקרון אני מיציתי! הבנתי את הקטע, אני כבר שבועיים בבית עם ילדי ולמרות שאני אוהבת אותם הכי בעולם, אני ממש זקוקה לקצת אוויר לנשימה…
הגעגועים להוריי, לאחים שלי ולסבתא שלי גדולים מאוד. אני מתגעגעת לתחושה שאני אפקטיבית, פרודוקטיבית ומשמעותית. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד משמעותית בבית אבל יש משהו ביציאה לעבודה (הלמידה מרחוק רחוקה שנות אור מהמפגש האמיתי עם הילדים), שממלא אותי באושר ותחושת סיפוק שקשה לי להסביר במילים. אני מתגעגעת לחיבוק של תלמידיי ולחיוך עם הניצוץ בעיניים, זה המתרחש כשהם למדו / הצליחו ורכשו משהו חדש, לרגע בו הלב שלהם מתמלא בשמחה, אושר וסיפוק ואת זה, אי אפשר לראות דרך הזום. אני מתגעגעת ליציאה הפשוטה עם הילדים שלי לגן המשחקים, נכון שזה לא הבילוי המועדף עלי אבל עכשיו כשהוא חסר, ולמרות שמבינה שיש הרבה אלטרנטיבות לבילוי משותף,  אני מתגעגעת לגינה רוחשת ילדים והורים בשעות אחר הצהריים. חסרה לי תחושת החופש שאני יכולה ללכת לאן שבא לי, מתי שבא לי, עם מי שבא לי, חסרה לי ניב הבייביסיטר ששומרת על הילדים בימי רביעי. מתחשק לי לאכול בחוץ, לא אכפת לי לאכול האוכל הכי מעפן שיש אבל בעיקר, שמישהו אחר יבשל עבורי. אני רוצה ללכת לשיעור יוגה ולא שהשיעור יוגה יגיע אלי. ומה עם החברות שלי? רחש הגלים של הים? הקפה האהוב עלי בפינת הרחוב והפנסיונר הנחמד שמתנדב במשמרות הזה"ב בימי ראשון, כל אלה חסרים לי מאוד.

מעניין שדווקא עכשיו, בחג החירות, חירותינו הוגבלה במידה רבה. מצד שני, אני מבינה כמה חירויות יש לי ביומיום, בדברים הקטנים, ודווקא המחשבה הזאת, ממלאת אותי באופטימיות ושמחה.
יש לי את החירות לחיות את חיי כפי שאני בוחרת, יש לי את החירות לבחור מה אני רוצה לעשות ומתי, עם מי, כמה… יש לי את החירות לבחור את מי אני מעוניינת להכניס לחיי שמשרה בי ביטחון, תחושת שמחה, אתגר והנאה. יש לי את היכולת לבחור את מי או את מה להשאיר בחוץ מאחר והוא לא עושה לי טוב בנשמה. יש לי את החירות לבחור את המילים שלי, את מה שאני מכניסה לתוך הגוף שלי ואת ה"משקפיים" דרכם אני בוחרת להסתכל על העולם. יש לי את החירות לבחור על פי אילו ערכים אני רוצה לחנך את ילדיי, יש לי חירות המחשבה ורצון חופשי ובעיקר, יש לי החירות להיות אני.

כדי לשמור על שפיות בתקופה הקרובה, נכנסתי ל"צום חדשות" ו"צום רשתות חברתיות", החדשות מוסיפות לי רק לחץ והעולם הוירטואלי משלה אותי שאצל כולם הכל מושלם או לפחות סבבה, המציאות כנראה, רחוקה מזה. התחלתי לרוץ לפני שבועיים ואני לא נותנת ל"מאה מטר" מתחת לבית לשבור אותי… אני יוצאת כל יומיים בבגדי הספורט שלי ורצה בריצה איטית בקצב חילזון מסביב לבניין… אז מה אם אני נראית קצת מגוחכת? אני שומרת על שגרת ארוחות קבועה לילדים שלי, מתרגלת מדיטציה, מדברת עם  החברה הכי טובה שלי כל ערב ומרשה לעצמי לפרוץ בבכי מתי שבא לי או לצחוק צחוק מתגלגל. אני כל בוקר מתלבשת כאילו אני יוצאת מהבית, אני לא מתכננת לו"ז ומנסה לזרום עם היום, מקווה שאחרי שניפרד מ"גברת קורונה", בכל זאת יהיו כמה דברים מהתקופה הזו שישארו איתי.

מבחינתנו כמשפחה, כנראה שלא מעט דברים ישתנו כשהקורונה תסתיים, עשינו תכניות ואיך לומר? אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש מהרבה בחינות.

מקווה ש"גברה קורונה" תהיה עבור כולנו תזכורת לדברים שאנחנו אוהבים וחשובים לנו, תזכורת למה קבוע ומה בר חלוף, תזכורת לזה שכולנו שווים. תזכורת לזה שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו, למשפחה שלנו אבל לא פחות חשוב מזה, תזכורת לזה שחשוב שנדאג אחד לשני ולכדור הארץ שלנו.
אני מקווה ש"גברה קורונה" מעבר לכל הקושי שהיא מביאה איתה וכנראה עוד תביא, תהיה גם סוג של אור, הזדמנות לשינוי אמיתי.

שיהיה חג חירות שמח.

ליאת