אני זוכרת שבתור ילדה, מאוד אהבתי לצייר. אני גם זוכרת את המורה לאומנות "מתקנת" לי את העבודות, אומרת לי "תעשי ככה ולא ככה". אני זוכרת את הדיוקן שציירתי בכיתה ד' ואיך סבתא שלי תלתה אותו בגאווה על הקיר בסלון ביתה. אני זוכרת איך התרגשתי לראות כל ביקור דווקא את העבודה שלי, תלויה במרכז הסלון במקום של כבוד.
פעם אהבתי לצייר, אבל אני חושבת שמרגע שסיימתי את בית הספר היסודי, הפסקתי (מי קבע את ההחלטה המטופשת שאומנות לומדים רק בבית הספר היסודי?!). אומנם לא ידעתי לצייר מספיק טוב, אבל יכולת עיצוב הכתב שלי הייתה טובה. אז ב"צופים", הייתי זו שכותבת את שלטי הענק לטקסים, אבל, החלק של הציור בשלט, היה שמור למי שהמשיך לפתח את היכולת הזאת… ויכולת הציור שלי, בהחלט לא הייתה מפותחת מספיק. זה לא שבער לי לדעת לצייר, הייתי עסוקה בהרבה מלאכות אחרות כמו תפירה, סריגה, הדבקת מפיות על כל מיני דברים… אבל היום, בגיל 34 וקצת, אני מתחרטת שנשארתי עם יכולות ציור נמוכות.
אביגיל שלי בת 3.5 וכבר תקופה שהיא מבקשת ממני "אמא ציירי לי טרקטור", "אמא, ציירי לי פיל" ואני נבוכה, לא יודעת מאיפה להתחיל לצייר ובוודאי שהפיל שלי ממש לא נראה כמו פיל… לעומת הפיל של אבא שלה שנראה כמו פיל מתוך ספר ילדים אהוב.
אני אומרת לה: "אביגיל, איך לדעתך נראה פיל? את יכולה להראות לי?" והיא מתחילה לשרבט… אני אומרת לה שאני צריכה להתאמן כדי לצייר פיל ומציעה לה שנתאמן יחד.
בכל פעם שהיא מבקשת ממני לצייר לה משהו, מתעוררת בי אי נוחות, אי נוחות שאני לא יודעת לצייר לה את מה שביקשה, על אף שגם אם הייתי יודעת כנראה שלא הייתי מציירת כדי לא לקבע לה סכמה אחת.
מאחר ותחושת האי נוחות מלווה אותי כבר זמן מה, החלטתי לעשות מעשה וללמוד לצייר, כלומר, לבקש מעידן בעלי שמצייר נפלא, ללמד אותי.
מדי פעם אנחנו יושבים יחד והוא מלמד אותי כל מיני טכניקות והתחלות שיוכלו לסייע לי לצייר דברים פשוטים בקלות. בהתחלה זה העלה בי לא מעט תסכול – הפרופורציה לא נכונה, החתול לא נראה חתול אבל הוא, לא ויתר לי, התעקש שאנסה שוב. ואני, נזכרתי בתלמידים שלי ובאביגיל ולא ויתרתי, מבינה שיש פה תהליך שאני רוצה לעבור והוא לא קשור רק לציור. הוא קשור ליכולת שלי לרצות, לשפר ולהשתפר במשהו שכרגע, אני פשוט לא מספיק טובה בו.
אני מזהה את התחושה הזאת מדי שנה גם אצל חלק מתלמידיי שלי ובהקשר הספציפי לציור, יש לפחות 5 בנים (כן, בדרך כלל בנים) שבתחילת כיתה א' ממש נרתעים מכל מה שקשור לצביעה, ציור ולעיתים אף כתיבה.
הם חושבים שהם לא טובים בזה, הם לא אוהבים לצייר ואני מרגישה שההימנעות נובעת בעיקר מתחושת חוסר מסוגלות וחוויות שליליות ומעכבות ולא מחוסר עניין אמיתי. אז אני מזמינה אותם ומאפשרת – מגישה כל מיני סוגים של כלי כתיבה, מצעים (דפים, קרטונים וכדומה). מאפשרת ליצירתיות שלהם להמשיך ולהתפתח בכל מיני כיוונים על מנת שתהיה להם את האפשרות לבחור. לבחור אם לצייר או לא, לבחור מתוך עניין ולא מתוך חוסר ברירה כי "אני לא מספיק טוב בזה".
גם אתן מכירות את התחושה הזאת שאתן לא מספיק טובות במשהו כי לא פיתחתן אותו מספיק בילדותכן?
או שלא התאמנתן מספיק? או שאתן פשוט לא טובות בזה מכל סיבה שלא תהיה?
ואיך אתן עם ציור? מציירות? נמנעות? מתאמנות?
ומה אתן עושות כשאתן נתקלות במקרים ובתחושות האלה?
הרבה שאלות מעסיקות אותי סביב הנושא הזה אבל לפחות אני מרגישה שמצאתי דרך פעולה –
כשאני מזהה שיש תחום / נושא שאני מרגישה שאני לא מספיק טובה בו, אני מתאמנת ומתאמנת ומתאמנת,
קודם כל למען עצמי אבל אחר כך גם למען ילדיי ותלמידיי, שידעו שמי שמתאמן – בסוף מצליח.
שמחתי לקרוא את הפוסט שלך בתור מעצבת ומורה לאומנות. יש הרבה חוסר הבנה לגבי חינוך לאומנות, החשיבות שלו, המהות שלו ואיך לפתח ילדים בצורה נכונה שלא תסרס אותם. ולצערי הרבה מורות ואפילו גננות כבר עושות נזק גדול ללא ידיעתן. אז קודם כל תודה שאת מעלה את המודעות בבלוג הנפלא שלך. אני מציעה לך לקרוא את הספר:
"drawing on the right side of the brain"
שמציג את לימוד הציור כמיומנות בסיס ליצירה והגישה בו היא, שכמו שכל אחד יכול ללמוד לכתוב, גם כל אחד יכול ללמוד לצייר, צריך רק להבין את התהליכים הקוגניטיבים שקורים במוח כשמציירים ובהתאם לזה ללמד.
ולגבי ילדים צעירים מצאתי שגישת רג'יו אמיליה גם מאוד מתאימה ללימוד בריא ומפתח של יכולת התבוננות ויצירה.
תודה רבה על התגובה וההמלצה! מהתגובות הרבות שקיבלתי ברחבי הרשת הבנתי ולמדתי לא מעט דברים חדשים… הבנתי שיש דברים שהם טובים כמו שהם ושזה בסדר שזה לא בדיוק… ושיש כל מיני דרכים ליצירה. תודה לך!