לפני 4 שבועות השתנו חיי מקצה לקצה במובן הכי טוב של המילה, הפכתי לאמא לראשונה בחיי, אמא לאביגיל. לא משנה כמה בייביסיטרים עשיתי, עם כמה ילדים ביליתי, כמה סיפורים שמעתי וספרים קראתי שום דבר לא יכול היה להכין אותי לרגע הזה… מסתבר שהרגע הזה שבו אנו הופכים להורים הוא הרגע המאושר ביותר בחיינו, שמביא איתו גם גל של תחושות, מחשבות ורגשות שלא תמיד ידענו על קיומן.
פרט לעובדה שאני לא ממש ישנה בלילות וגם לא בימים (אבל לא מתלוננת) אני עסוקה במחשבה "ומה עם המורה בפיג'מה?" אם אני לא פוגשת מדי בוקר את 34 הקטנטנים שהעסיקו לי את הלב והמחשבה בשנה האחרונה אז על מה אכתוב?. מסתבר שלהיות אמא לראשונה או כפי שמכנים את זה בספרות "הורות ראשונית" מזכיר לי מאוד את ההתחלה שלי כמורה צעירה … למדתי על עצמי כל כך הרבה בשבועות האחרונים וחשבתי שבעצם, יתכן שגם אתם תוכלו להזדהות ואולי אפילו להוסיף לי לתובנות שלי על עצמי.
מה בין להיות אמא לראשונה ולהיות מורה לראשונה? הנה 5 התובנות המרכזיות שלי:
1. תמיד, אבל תמיד תסמכי על עצמך – כולם רוצים לעזור, נותנים עצות מניסיונם האישי, מספרים על החברה ההיא שעשתה ככה… על העצה שהם שמעו מאיזו מומחית להנקה… ואת מוצאת את עצמך מבולבלת, לא יודעת לאיזו עצה להקשיב, על מי לסמוך. אותו דבר בכיתה – כמורה צעירה את נעזרת בקולגות, כל אחת תורמת מניסיונה האישי ואז את מוצאת את עצמך עומדת בכיתה מלאה בילדים, כשברקע גם הוריהם והעצות שקיבלת איך לומר? לא מתאימות כמו כפפה לכיתה הזאת… בארבעת השבועות האחרונים למדתי להקשיב לאחרים אבל בעיקר להקשיב לעצמי. לאמץ את הדברים שמתאימים לי, להנהן בנימוס ולחייך גם כשזה לא מתאים… ובעיקר לזכור לסמוך על עצמי, על האינטואיצה שלי, על כך שאני יודעת מה הכי טוב עבורי ועבור ביתי ועל כך שאם זה לא מתאים, תמיד אפשר לנסות גם אחרת.
2. תהיי יצירתית – גזים, למה אף אחד לא הכין אותנו לגזים?! מה לא תעשו – תקפצו על כדור פיזיו, תשנו תנוחה, "נמר על העץ", תרקדו, תשירו ותתפללו לאלוהי הגזים שילך לחפש ילדה אחרת… וכשהכיתה רועשת – מה תעשו? תשירו, תחפשו סימן מוסכם עם הילדים, תחזקו ילדים שקשובים בצורה שתדרבן גם את האחרים לשתף פעולה (בחיזוק חיובי יצירתי ומקדם…) בקיצור, תוציאו שפנים מהכובע. ההורות הזכירה לי שיצירתיות היא בכל תחומי החיים! – בייחוד כשבשתיים לפנות בבוקר… הבכי מכאבי הבטן עלול להעיר את השכנים…
3. תהיי סבלנית – סבלנית לעצמך, לתינוקת הקטנה, לבן הזוג, לבני המשפחה הקרובים וגם הרחוקים. סבלנות היא מצרך חשוב בכל תחומי החיים והיא תכונה שאפשר לעבוד עליה ולאמן מדי יום את "שריר" הסבלנות. כמורה צעירה את נדרשת ללמוד ל"ג'נגל" בין משימות, ילדים, הורים, ולעשות הכל בחיוך, בנועם ובסבלנות. הסבלנות היא לא רק כלפי אחרים אלא גם כלפי עצמך. גם כאמא טרייה וגם כמורה אני רוצה להיות סבלנית כלפי עצמי, לדעתי שיש דברים שלוקחים זמן, שלא הכל מצליח בפעם הראשונה.
4. כולנו זקוקים לאהבה – כולנו זקוקים לידיעה שיש מי שאוהב אותנו, כולנו זקוקים לחיבוק חם ואוהב, למגע, רואים את זה בצורה מאוד ברורה אצל תינוקות קטנטנים – אביגיל נרגעת על הידיים שלנו, מלשמוע את קולנו, מהידיעה שהיא עטופה ומוגנת – זה מעניק לה תחושת ביטחון. כמורה צעירה אחד הדברים שמקנים ביטחון הוא שההורים סומכים עלינו, שיש לנו למי לפנות בין אם זה קולגות או אפילו להורי הכיתה במידת הצורך. ילד בכל מסגרת חייב לדעת שיש לפחות מבוגר אחד שעליו הוא יכול לסמוך, שאוהב אותו ללא תנאים. אהבה – זה כל הסיפור!
5. תצחקי – על עצמך, על החיים, על סיטואציות הזויות… בהורות וב"מוֹרוּת" למדתי שאני צריכה להסתכל על כל סיטואציה מכמה זוויות, ללמוד לראות את הטוב, המצחיק, האופטימי גם בסיטואציות מאתגרות או פחות נעימות. מסתבר שהרבה דברים בחיים הם עניין של "איזה משקפיים אנחנו מרכיבים" ובכל סיטואציה אפשר למצוא דבר חיובי וגם אם לא, ללמוד להמשך.
כבר 4 שבועות שאני אמא, לומדת את זה כל יום קצת יותר… ואביגיל? גם היא לומדת אותי. כמורה תמיד הייתה לי הערכה להורים אבל עכשיו, כשאני אמא בעצמי אני רוצה להוריד בפני כולכם את הכובע! זה לא פשוט להיות הורה, זה מקצוע שאף אחד לא מכין אותנו לקראתו ובסופו של דבר זה המקצוע הכי חשוב של חיינו!
רגע לפני שאתם מסיימים לקרוא את הפוסט אני רוצה שתחשבו על ההורות שלכם ותגידו לעצמכם "כל הכבוד" כי אם אתם הורים, כנראה שאתם כל יכולים!
ש.ב.
כל טיפ, רעיון, עצה או מחשבה יתקבלו בשמחה 🙂
מרגש עד מאוד לקרוא. מזל טוב!
אכן אין טרנספורמטיבי ורב עוצמה מהיות אמא. בריאה הדדית – שלך את אביגיל ושל אביגיל את האמהות.
נראה שכל שניתן היה לאסוף – בהבנה ברגישות בנתינה ואהבה – אספת
רק טוב
תודה אתי יקרה, כרגיל המילים שלך נוגעות לי ישר בלב. חיבוק גדול וגעגוע
איזה כיף שתמשיכי לכתוב! הסכמתי עם כל הרשימה, רק על הסיום יש לנו חוסר הסכמה – להיות אמא אני ממש יכולה – זה שלם וטבעי לי למרות כל התלבטויות ואתגרים בדרך. אני בהחלט good enough mother – אם להשתמש במונח של ווינקוט. אבל להיות מורים טובים? או מיי גוד – את זה יכולים לעשות רק המופלאים שבמופלאים!
מירי יקרה, קודם כל אני רוצה להגיד לך שאני עוקבת בהתרגשות אחרי הפעילויות הרבות שלך באחו,
כבר כל כך הרבה זמן שאני רוצה להגיע לבקר, בסוף זה יקרה!
אני מסכימה איתך שלא כל אחד יכול להיות מורה טוב ואני מקווה שרק אלו שבאמת טובים ישארו במערכת.
חיבוק גדול ומקווה שנתראה בקרוב ולא ברחוק מדי 🙂
ליאת יקרה, מזל טוב. כל כך שמחה ומתרגשת. אביגיל מקסימה. כרגיל הפוסט מקסים, מעלה חיוך. נהניתי מאוד. תהני מכל רגע. אהבתי מאוד את ההקבלה בין הורות לראשונה והוראה בשנה הראשונה. תמשיכי לעשות חייל. חיבוקים!!!
תודה ניצה, חיבוק גדול בחזרה. מקווה שהשנה התחילה על הצד הטוב ביותר!
ליאת היקרה,
המון מזל טוב!!!
תהני מכל רגע ורגע.
אני בטוחה שאביגיל זכתה באמא נפלאה 🙂
כל טוב!
תודה לילך!
מזל טוב אהובה! את כל כך צודקת בכל מילה. ועוד נקודת דמיון שעלה אצלי – גודל האחריות. בשני התפקידים אין לאן לברוח, זו את שחייבת להיות שם בשבילם. עם כל הקסם והאימה שבגילוי הזה 😉
היי תמר, נקודה ממש ממש חשובה ונכונה – האחריות… אוי האחריות 🙂
ליאת נהדרת!
מופלא בעיני שמצאת זמן לכתוב ולסכם את ארבעת השבועות האלו, שזכורים לי היטב כמאתגרים ביותר בחיי.
בעיקר אני זוכרת את התחושה של להוריד בפני כולם, ובעיקר כולן, את הכובע.
יושבת בבית כולי שפוכה, בגדים מוכתמי חלב, ורואה נשים ברחוב: הולכות! בלי כלום על הידיים! מאופרות ולבושות! "איך הן עושות את זה ?? קוסמות!!" חשבתי לעצמי.
מוסיפה לעצות שלך עצה שדווקא סותרת את הראשונה שלך, שהיא בעיני מאד, ואולי מדי "ברוח התקופה" (סמכי על עצמך ועל האינטואיציות). עם כל הכבוד לאינטואיציות, אין כמו נסיון. ונסיון יש לאחרים.
למדתי את זה רק בילדה השניה (ואולי אי אפשר אחרת, אני קוראת לזה "היבריס של הורים טריים") – יש המון אנשים שיודעים טוב ממני מה טוב לילדים שלי. חלקם כתבו על זה ספרים, עשו מזה תכניות העשרה ולימודים. ממליצה דווקא כן להקשיב אפילו לזקנות ברחוב שמעירות, להצמיד אליך חברה ותיקה (הכי טוב זו מישהי עם ילדה שניה בגיל של אביגיל) וללמוד ממנה. לי זה שינה את כל ההורות לשחר, בני הראשון.
לא מספרים לנו כלום? מספרים לנו המון. בתרבות שלנו, תרבות ה"סמוך" הישראלית, אנחנו סומכות בעיקר על עצמנו. חברותי האנגליות, שהרו וילדו יחד איתי, הגיעו להורות מוכנות פי מאה כי פשוט קראו ספרים ולמדו מראש למה להתכונן ומה לעשות. החוויה שלהן היתה קלה פי כמה משלי.
לכן אני מציעה את העצה: למדי ממנוסים ממך. אמצי לך דמויות מופת (מישהו אמר אמא? סבתא?) והקשיבי לעצות שלהן. הן יודעות. הן צודקות. הן פחות לחוצות ממך, אפילו אם את מחזיקה מעצמך הכי לא לחוצה. אי אפשר שלא להיות לחוצה במידת מה עם תינוק ראשון.
עצה שניה: קחי עזרה. יש לנו נטיה, לנשים המוצלחות המולטי-טסקריות, שלא לומר הסופר-וומן הפמיניסטיות לקפוץ או לעוף מעל לפופיק. לארח, לבשל, לתפקד באופן כללי יותר מדי. תני לעצמך לנוח, תני לגוף שלך לנוח: הרבה. קחי כל עזרה שמציעים לך ובקשי עוד: אוכל, כביסה, טיול עם אביגיל, מה לא.
בטח יש לי עוד, אבל אני מנחשת שהזמן שלך לקרוא מוגבל…
ולמרות כל הנאמר – אין לי ספק שתעשו שניכם עבודה מופלאה. כמה אני שמחה שיהיו עוד שמרלינגיות קטנות בעולם!
רונית, אין כמו העצות שלך! תודה על כך שהקדשת זמן לשבת ולכתוב לי מניסיונך. אין ספק שאין כמו העצות של סבתא / אמא / חברה שיש לה ילדים, למדתי שאני צריכה להקשיב ולבחור את העצות שמתאימות לי, גם לעשות לי "רב אחד" ולפנות למישהי אחת שאני סומכת עליה כשיש לי שאלה כי אחרת אני מוצפת.
לגבי העצה השנייה שלך כל מילה בסלע! זכיתי שכולם מסביבי רוצים לעזור כך שלשמחתי יש לי אפשרות גם לנוח ולעשות קצת דברים בשביל עצמי.
כתבת שיש לך עוד עצות אז אני אשמח 🙂
חיבוק גדול ותודה!
מזל טוב יקרה! שם מקסים לילדה מוקפת אהבה (גם לי יש אביגיל וגם שלי נולדה באוקטובר). התובנות שלך מאוד מדויקות ובאמת הכי חשוב בסופו של יום הוא להקשיב לעצמך – ישראלים בפרט מאוד אוהבים להגיד את דעתם, תמיד ממליצים ותמיד יודעים (את תרגישי זאת במיוחד בתקופה שתחפשי לה גן – הגן של כולם הוא הכיי טוב….) אבל אני בטוחה שתלמדי לסנן ולאתר מה שנכון לך, בדיוק מה שכתבת. רק נחת ושלווה.
תודה אהובה, חיבוק חם!
הי ליאת, פוסט מקסים. ראשית המון מזל טוב. הורות ראשונה היא מרגשת, מסעירה, מתישה ומדהימה את כל החושים. אין כמו להקשיב לעצמך. גם אני מורה בחופשת לידה אך בפעם השלישית. מסתבר שגם בילדה שלישית מגלים דברים חדשים אם קצת פותחים את הראש ופתוחים להצעות. אז ההמלצה שלי אלייך היא swaddling. אומנות עיטוף התינוקות. יש מגוון סרטונים ברשת שמסבירים איך לעשות את זה. כל מה שצריך זה חיתול טטרה גדול. זה מרגיע גזים, מרדים תינוקות באופן מעורר הערצה. זה נראה לא טוב, התינוקת שלך הופכת להיות סוג של מומיה קטנה ןעטופה אבל עבורי זה היה גילוי לא פחות ממדהים. מגיל חודש ומעלה שילבתי את זה עם שינה על הבטן אבל כמובן שרק אם זה מתאים לכם. כמובן שכל תינוק הוא שונה והכל זה ניסוי וטעיה, כמו בחינוך כיתה ראשונה ובכלל. זה הטיפ שלי. בהצלחה והמון נחת מאביגיל
היי דנה, המון תודה על העצה, אנחנו בהחלט אוהבים לעטוף אותה (ככה היא פחות מתעוררת לנו בלילה) וגם נדמה שזה מעניק לה תחושת ביטחון.
תהני מכל רגע מחופשת הלידה שלך והמון תודה על העצה המפורטת.
מזל טוב ליאת! ואיזה פוסט מקסים. מסכימה עם ההליכה עם האינטואיציות שלך ומסכימה גם עם העצה להקשיב לעצות של רונית (: כמובן שרק אם יש בך מקום לזה. אני הייתי שומעת ומתייעצת, ובוחרת מה שמתאים לי, וזו העצה שלי לכל אמא טרייה. החוויה הזו המטורפת, הראשונית, המסעירה, הגדולה מכל דבר אחר חולפת מהר והופכת לזכרונות, ואחר כך אפילו לגעגועים. גם כשקשה… תהנו מכל רגע שלכם ביחד, והרגעים הפחות נעימים יחלפו בסוף, אל דאגה. ותסניפו את הריח הזה של הקטנטנות. הוא נעלם אחר כך! הייתי באה רק להסניף וחוזרת לי לכאן.
תמשיכי לכתוב לנו. גם אם פחות, גם אם מעט, אני מחכה לפוסטים שלך ונהנית מהם כל כך.
תודה גלית, המילים שלך נכנסו לי ישר ללב.
איזה יופי ….
היא נראית פשוט אוצרר, ומקסים שהצלחת לשבת לחשוב ולכתוב (חודש וחצי לקח לי להתאושש על עצמי )
כל כך מתחברת לכל מה שכתבת
אוסיף ואומר ש
*תזכרי תמיד תמיד שכל רגע שעובר לא חוזר . גן יום מאתגר במיוחד וגם ימים של כיף, תהני מכל רגע.
*נכון שקשה לשמוע המון עצות ומה גם שלבטח הן סותרות . אבל לפעמים האינטואציה ושיקול הדעת שלנו מעורפלים משו מאדי העייפות. תבחרי חברה/אמא/סבתא שאת ממש סומכת על הדרך שעברה ותתיעצי איתה.
*הסבתות היו אומרות שלא יוצאים 40 יום עם תינוק מהבית. יש בזה משהו ….
*ביו גאיה.
חופשת לידה מהנה 💛
קרן
תודה קרן, מאמצת ללב כל אחת מהעצות שלך. ביוגאיה עושה קסמים 🙂
הי ליאת ו-welcome to the club!
אהבתי את התובנות שלך ! אני החלטתי השנה להתנדב ב"ידיד לחינוך". רציתי לעשות שעת סיפור לתלמידים צעירים שעדיין לא מיומנים בקריאה (כיתות א' ב') אבל נתנו לי כיתות שלמות וזה לא זה…עברתי לסוג אחר של התנדבות: פעם ראשונה קבלתי 6 ילדים שהמורה בקשה ממני לעבוד אתם בחשבון. אני עדיין מגששת ומחפשת מה שבאמת מתאים לי…
יונה, איזה מרגש לשמוע שאת מתנדבת, הילדים שאת עובדת איתם זכו!
מקווה שעוד תצליחי לעשות שעת סיפור כפי שרציתי בקבוצות קטנות ואולי עד אז תגלי שגם בחשבון את יכולה לשזור סיפורים ופעילויות יצירתיות שונות.
חיבוק גדול ומחכה לשמוע לאן זה יתפתח.
מזל טוב! כמי שנהייתה לאמא עוד באמצע הלימודים לתואר בהוראה (גיל הרך), אני בהחלט מזדהה – רק מהצד השני – עם ההשוואה המעניינת שעשית. בכלל, אני חושבת שתקופת התחלת האימהות היא אם כל ההתחלות. התמהות, קראה לה מישהי, אני לא זוכרת מי – כל המהות משתנה.
כרגע אני בתחושה שהאימהות רק הולכת ונעשית קשה יותר, עם התמודדויות של בכור מחונן ומקסים בכיתה א (הרגע קראתי פוסט אחר שלך…) אבל ההתחלה, יש לה איכות קושי משלה.
הכול יהיה טוב יותר מחר.
ה כ ו ל !
בהצלחה!
(מוזמנת לקרוא את מחשבותיי מלפני שנה, כשהתכלת שלי רק נולדה – https://stonesgravelsand.wordpress.com/2016/12/05/%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%A2%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%9B%D7%A9%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%AA%D7%A0%D7%A4%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98/) שוב מזל טוב והרבה אור וטוב!
שירה יקרה, תודה רבה על הקישור לפוסט שכתבת, הזדהתי מאוד. מסכימה לגמרי שכל המהות משתנה, אני מרגישה שכל יום מדייק אותי יותר,
אני לומדת משהו חדש, משתנה ושומרת על עצמי ה"ישנה". תודה על המילים שלך.
ליאת יקרה,
הרבה מזל טוב!! אושר ושמחה!
כמי שחובקת ממש עכשיו בן רביעי העצות שלך עדיין רלונטיות גם לי…
היי רעות, שמחה לשמוע שהעצות שלי רלוונטיות גם בילד הרביעי 🙂
ברוכה הבאה לעולם… אמא ליאת 🙂
המון בריאות, אושר ונחת.
את בהחלט צודקת (וטוב שהצלחת להבין זאת מהר) הכי טוב והכי בריא לסמוך על עצמך!
תודה יקרה
מזל טוב ליאת! אביגיל מתוקה כל כך… ההורות לילד/ה הבכור/ה היא כל כך מרגשת… כמובן שכל ילד מביא איתו מחדש גל של אהבה אינסופית וקשת של רגשות, התנסויות וחוויות.. אבל תהני כל כך מהפעמים הראשונות… אין כמוהן..! כתבת מקסים, שתהיה לך חופשת לידה נפלאה ומלאה רגעי עונג ומתיקות.
תודה עינת 🙂
ליאת האהובה והיקרה,
אין ספק שאביגיל ידעה למי להיוולד, והיא כבר בטוח יודעת שהיא זכתה במפעל הפיס של החיים.
כל כך כיף לתת עצות שקשה להתאפק, אבל האמת היא שכל ילד הוא קצת שונה, ומה שעובד על ילד אחד, פתאום בילד השני מתברר לך כממש לא עובד. זו תקופה של טלטלת הסירה שהיתה החיים שלכם, עם אושר ענקי וגם אחריות ענקית שפתאום נופלת ופתאום מבינים מה זה "לתמיד". אני זוכרת שזה היכה בי, ושמחה להגיד שתחושת הבהלה שהיתה לי עברה אחרי כמה חודשים וזה הפך להיות הרגיל החדש.
מסכימה מאוד עם מה שכתבת כתגובה אחת התגובות – מצאי את החברה/קרובת המשפחה שאיתה את אוהבת להתייעץ. את זאת שפועלת ברוח הערכים שאת רוצה לפעול לפיהם, והיא גם מכילה וסבלנית אליך. עם הזמן בטח תגלי שלכל תחום יש לך "יועצת מועדפת", יש חברה שמצוינת בלייעץ על הטיפול בשנים הראשונות, ויש כאלה שאת מעריצה את החינוך שלהן ועוד תתייעצי איתן כשיגיע הרגע. בגילאים האלה לי דווקא היה קשה יותר להתייעץ עם נשות הדור הקודם, הרגשתי שמה שהתאים להן לא מתאים לי, והן הסתכלו עלי כעל משוגעת כשעשיתי לעומר swaddeling וטענו שאני "קושרת אותו". הם גם לא הבינו למה אני כל כך מתעקשת על הנקה ומה רע בבקבוק פה ושם בשביל הגיוון, בעוד שלי זה היה ממש חשוב.
אני חושבת (בניגוד לרונית) שדווקא עודף המידע ממסך לפעמים את האינסטינקט הראשוני שלנו כהורים, וכל כך קשה לשים את הכל בצד ולשאול את עצמך מה את מרגישה שנכון לך ולאביגיל.
לגבי היצירתיות אני כל כך מסכימה איתך. פחות הרגשתי את זה בגילאים הממש צעירים (הפיתרון שלי היה אחד לכל מכאוב – ציצי!). אבל כשהם קצת גדלו הרגשתי שאני ממש נדרשת למתוח את גבולות היצירתיות והסבלנות שלי, וזה הרבה פעמים בא ביחד.
אסיים בעצה שקראתי בבלוג אמריקאי ומאוד אהובה עלי: hold her, take care of yourself
חיבוק ענקי לך ולאביגיל ולעידן!
תודה על תגובה כה מדויקת ומרגשת.